כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו סדרה של עבירות שנעברו, על פי הנטען, תוך כדי אירוע שבמהלכו נמלט משוטרים שניהלו אחריו מרדף, במרחק נסיעה של כ-12 ק"מ. כתב האישום מייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, וכן מספר עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירות המיוחסות לו בגין פגיעה בשוטרים הן בדרך נהיגתו והן תוך כדי עימות אלים במהלך מעצרו. בגין מעשים אלו מיוחסות לו גם עבירות של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. בנוסף יצוין כי המשיב נהג בעת ההיא את רכבו בעת שהיה פסול מלנהוג ברכב מנועי, וכפועל יוצא מכך, וכן מעבירות תעבורה שביצע במהלך המרדף, מיוחסות לו סדרה של עבירות תעבורה, לרבות אי-ציות לתמרור "עצור", אי-ציות לרמזור אדום, נהיגה בניגוד לכיוון תנועה וכן עבירות נוספות.
ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
ב"כ המשיב לא חלק על עיקרי הראיות. למעשה, טענתו העיקרית אינה מתייחסת לרוב העבירות שבוצעו על ידי המשיב, אלא לנסיבות העימות האלים עם השוטרים בסיומו של המרדף, כאשר לטענתו, המשיב הותקף על ידי שוטרים באלימות, ללא כל סיבה.
ייאמר מיד, כי ככל שיש למשיב טענות כי הותקף, הרי שטענות אלו צריכות להיבדק על ידי מח"ש. בכל מקרה, אינני רואה בכך כרכיב שיש בו כדי להשפיע על עילת המעצר.
ככל שהדבר נוגע לראיות, כאמור, רובן אינן שנויות במחלוקת. עדויות השוטרים מתארות את המרדף אחר המשיב. חלק מהאירועים פורטו גם במצלמות מהירות המותקנות בציר הנסיעה בו נעברו העבירות. קיימת עדות של עד, אשר נסע ברכב, ותיאר את הימלטות המשיב אשר נהג ברכב, מהשוטרים, ואת אופן נהיגתו. קיימות גם עדויות של נהגי כלי רכב אחרים שנפגעו מהנהיגה הפראית. אין חולק כי המשיב הוא זה שנהג ברכב, במובן זה שזהותו של הנהג אינה שנויה במחלוקת, ומכאן גם שקיימות ראיות לכאורה לעניין נהיגתו בזמן פסילה וביצוע עבירות התעבורה.
גם אם נניח לצורך הדיון בבקשה, כי בסופו של המרדף הייתה לשוטרים תרומה בהיווצרותו של אירוע אלים, ואינני קובע כי זה המקרה, הרי שקיימות ראיות למכביר בכל הנוגע לעיקר העבירות שיוחסו למשיב, כפי שפורט לעיל. נזכיר לעניין זה, כי בשלב הדיוני בו אנו מצויים, אין בית המשפט קובע ממצאים עובדתיים, אלא בוחן את תשתית הראיות ואת סיכוי ההרשעה.
כאשר מביאים בחשבון את אמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין בחינתן של ראיות לכאורה, הרי שניתן לומר שדי בתשתית הראיות שהוצגה בפני, כדי לבסס סיכוי של ממש להוכחת עובדות כתב האישום, בהתאם לאמות המידה של בחינת ראיות בשלב הליך המעצר. ראו:
בש"פ 826/08
כיאל קשאש נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.2.08);
בש"פ 3161/10
מהרבנד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 2.5.10).
המעשים המיוחסים למשיב מקימים עילת מעצר של מסוכנות. הכלל הוא, כי עבירות שמהן ניתן ללמוד על התנהגות תעבורתית חריגה, כגון התנערות מאחריות, עבר תעבורתי עשיר, הימלטות משוטרים וכיוצ"ב, מצביעות על מסוכנות ובנוסף גם על סיכוי לשיבוש מהלכי משפט, ומשכך מקימות ראיות לעבירות מסוג זה, עילות למעצר עד תום הליכים [בש"פ 6084/10
יעקב שבו נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.9.10)]. על זאת יש להוסיף כי ככלל, כאשר מדובר במשיב שנמלט מכוחות משטרה תוך נהיגה פראית ומופקרת, הרי שהמשיב מעיד על היותו אדם המסכן חיי אחרים, ומכאן גם הסיכון לשלום הציבור בכללותו [בש"פ 7701/10
בלאל שתיווי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27.10.10), בש"פ 6433/06
מדינת ישראל נ' אבולקיעאן (ניתן ביום 9.8.06)].
מעבר לנסיבות המקרה, מדובר במשיב הנוהג את רכבו בזמן פסילה. נהיגה בזמן פסילה היא עבירה המקימה עילת מעצר של מסוכנות בפני עצמה. כבר נפסק כי המשיב אינו ראוי לנהוג ברכב מנועי, וזאת על בסיס התנהגותו בעבר. עצם נהיגתו, כאשר נקבע שהוא פסול מלנהוג, מקימה עילת מסוכנות. נזכיר לעניין זה, כי נפגעי עבירות התעבורה רבים יותר מנפגעי כל יתר אירועי הפשיעה, ומכאן גם המסוכנות שיש לייחס למי שנוהג את רכבו בפסילה, וזאת אף ללא כל העבירות הנלוות אשר מיוחסות למשיב, בהתאם לראיות כנגדו.
עילת המסוכנות מתחזקת גם משתיקתו של המשיב בחקירתו ומקשה עליו בהפחתת חזקת המסוכנות העולה מהעבירות המיוחסות לו ומהראיות התומכות בהן [בש"פ 8638/96
נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פד"י נ(5) 200, 207 (1996); בש"פ 748/10
שומי איסאקוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.2.10)].
מעבר לעילת המסוכנות, המעשים מעצם טיבם מקימים גם עילה של חשש להימלטות מהדין, וזאת מאחר והאירוע כולו הוא אירוע של הימלטות משוטרים תוך ניהול מרדף.
בסיכומו של דבר, קיימות עילות מוצקות למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
גם כאשר קיימות עילות מוצקות למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, על בית המשפט החובה לשקול את אפשרות שחרורו של נאשם לחלופת מעצר. עם זאת, "
שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם; ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (ראו: בש"פ 2737/10
שטרית נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.4.10); בש"פ 1352/07
פאחל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.2.07))." [בש"פ 352/11
ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11), פסקה 13].
במקרה שבפני, מצביעות נסיבות המקרה על כך שלא ניתן לתת אמון במשיב זה. העבירות המיוחסות בוצעו כאשר המשיב נוהג את רכבו בעת שהוא פסול מלנהוג ברכב. מכאן שמדובר במשיב אשר אינו מכבד החלטות של בתי משפט ומפר אותן ברגל גסה. מכאן גם שלא ניתן לתת בו את האמון הנדרש לצורך שחרור בערובה. "
בבסיסו, שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון- מורה על שחרורו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזוק אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו" [בש"פ 9854/06
עאטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.12.06), פסקה 16].
"... אכן, מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה הוא נדיר. גם נסיבות העניין שבפני הן יוצאות דופן. לדעתי אין מנוס מן המסקנה שאם העורר לא יהיה עצור קיימת סכנה של ממש כי הוא יסכן את שלום הציבור. התנהגותו של העורר בפרשה שלפני מעידה עליו כי אין לתת בו אמון. על כן, אין מקום לבחון כלל חלופת מעצר..." [בש"פ 8495/08
טבאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.10.2008), סעיף 8 להחלטת כב' השופטת נאור].
על זאת יש להוסיף כי כל שחרור בערובה לחלופת מעצר, יהיו סדרי הפיקוח אשר יהיו, מחייב גם מעקב בפיקוח משטרתי. כאשר מיוחסות לנאשם עבירות של אלימות כנגד שוטרים והימלטות מהם, וכאשר התנהגותו מעידה על כך שהוא נכון לסכן חיי שוטרים, לא ניתן לאפשר את שחרורו לחלופת מעצר.
מכל הטעמים הנ"ל, לא מצאתי מקום לבחון חלופת מעצר שתוצע, ואני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
ניתנה היום, י"ח אייר תשע"ג, 28 אפריל 2013, במעמד הצדדים ובאי כוחם.